מי זה שמטפל? (מי זה שמופיע?)

כשאני מטפל או מופיע, זה לא אני, או אולי זה גרסה מאוד מוחשית של אני.

בכל מקרה, זה מרגיש שונה מה”אני” שאני מזהה ביום-יום, משהו אחר ממה שאני חווה את עצמי בו.

קשה לי להבין בדיוק מה קורה שם, על איזה כפתור לוחצים, אבל אנסה לנסח את הפלא הזה במילים.

הנקודה שלי היא שהמוח השכלתני, החושב והמתכנן, לא רלוונטי במרחבים הללו. השיפוטיות שלו, גם אם היא מועילה והשרדותית, רק מפריעה.

אני מחפש להיכנס למצב של אבדון, שכרון חושים, כדי להתחבר למערכת גדולה יותר, רחבה יותר, כזאת שיכולה להכיל פרדוקסים וחוסר הגיון, כזאת שמחוברת לגוף והדמיון נבנה מתוך חוויה חושית.

אני מפעיל את המערכת האינטואיטיבית הזו בקלות – על ידי פקודה לשכל לנוח, ופיזור התודעה בחלקי הגוף השונים. תשומת הלב שמתפשטת בגוף מאפשרת לי לאבד ריכוז ולהיכנס לעולם שבו הראייה לא ממוקדת, אלא רחבה; הקליטה אינה ספציפית, אלא כוללנית, והתגובה בה מהירה.

החוויה הזו דומה מאוד למדיטציה, כאלו הגבירו את תחושת ההווה לווליום גבוה.

בכוונה אני “שובר” את המרחב ואת הזמן – לפעמים מצמצם את המרחב ומעט את הזמן, אך זה גם יכול להיות הפוך, שבו אני תופס את המרחב מחוץ לחדר ומגיע עד הכוכבים, או זז כל כך מהר עד שהכל נראה קל וללא מאמץ.

רק במצב הזה של הכאוס, הקסמים יכולים לקרות, והמערכת מתחילה לעבוד בשבילך, ולא אתה בשבילה. אין דילמות ארוכות, אין התלבטויות, הכל קורה מהר ומאמינים לכל רגע. מטילים ספק בכל ומתמסרים לכל רגע, פשוט אומרים לו כן.

לפעמים זה יכול להרגיש מנותק, וזה באמת מנותק מהחוויות היומיומיות, אבל זה מחובר לאוקיינוס התודעה, שהיא שונה מהצמצום שאנחנו צריכים לעשות כדי להתמודד עם תפקוד והרעש סביבנו.

בטיפולים, כמו בריקודים, לא צריך לדעת מראש, אני בהכרח תמיד מחפש הסתבכויות ותקיעויות כדי לשבור תבניות מוכרות ולפגוש את החדש. כל רגע הוא מפתיע ומרגיש כאילו הוא קורה בפעם הראשונה.

יש תחושה שכל רגע נלמד בפעם הראשונה, כל רגע נולד ומת בו ברגע.

החיות מתגברת, והריקוד מתחיל לרקוד עבורך.